בסוף השבוע יצאתי קצת להסתובב בעיר העתיקה של יפו. הסתובבתי בין קירות האבן וצילמתי תמונות מאוד יפות של עציצים מטופחים, שלטים מסוגננים ובכלל – אווירה של ישן וחדש מעורבבים ביחד, והכול הכי יפה ומושקע שאפשר. לא הייתה צפיפות גדולה של אנשים, אבל כן היו הרבה מטיילים כמוני שנהנו מהשמש הנעימה. המצלמה שלי, שנמשכת לבני אדם (כי הם הרי הכי מעניינים) ניסתה לחדור מבעד למסכות וללכוד את האופי של האדם המצולם, אבל כמו שכבר למדתי בשנה האחרונה – זה לא ממש מצליח.
אני מתייחס לזה מהזווית של הצלם, שמרגיש שחצי מהנוף פשוט נחסם לו, אבל האמת היא שזה משהו שכולנו מרגישים – כמה שהמסכות האלה מפרידות בינינו. הבעות הפנים שלנו הם חלק מאוד חשוב במה שאנחנו משדרים לעולם, וכשחצי מהפנים מכוסות – קשה להבין עד הסוף למה מתכוון האדם שממולך. האם הוא מתבדח או רציני? האם הוא מרוצה או מתוסכל? האם הוא רגוע או לחוץ? כל מה שעזר לנו פעם להבין קצת יותר טוב את הלך הרוח של האדם שמולנו פשוט נעלם והשאיר אותנו מגששים באפלה.
ובכל זאת, נראה שכבר אפשר לראות את האור בקצה המנהרה. בשבועות הקרובים יתחיל מבצע החיסונים הישראלי, ואני מאמין ומקווה שבעוד כמה חודשים נוכל להיפרד סוף סוף מהמסכות האלה ולחזור לחייך אחד לשני, ולא רק עם העיניים. מי היה מאמין שווירוס קטן יכול כל כך לשנות את העולם ומי היה מאמין שהמין האנושי יצליח בתוך פחות משנה להעמיד לו חיסון יעיל? אין מה להגיד, למדנו הרבה על העולם שלנו ועל עצמנו. ואתם יודעים מה? אולי בכל זאת יש לנו במה להתגאות.
אז לכבוד האור הדולק בקצה המנהרה ולכבוד כל אנשים שעשו ועושים ימים כלילות כדי להתמודד עם הסכנה שהכרנו השנה – אני מדליק היום עוד נר אחד, לצד החנוכייה. שיהיה לנו רק אור בשנת 2021!
