ראיתי לפני כמה שבועות סרט דוקומנטרי על צלמי עיתונות באזורי מלחמה וכל הזמן חשבתי לעצמי מה גורם לאנשים האלה לעזוב את הנוחות של המדינות שלהם ולנדוד בעולם בחיפוש אחרי אזורי אסון ומלחמה. הם פשוט בוחרים בכל פעם מחדש לקחת את הסיכון ולהתקרב כמה שאפשר לתוך האש, רק כדי להוציא תמונה טובה, שאולי תצליח גם לשנות משהו.
האפשרות שהמצלמה תשמש כנשק במלחמה היא כבר מזמן לא דמיונית – היום לכל אחד יש מצלמה בכיס, וזה אומר שתמונות מהשטח יכולות להגיע למהדורות החדשות בלי תיווך בכלל, ולהשפיע על איך הדברים נראים. תראו מה קורה בסוריה, כמה מהחומר המצלום מגיע מסתם צלמים חובבים שחשוב להם להראות לעולם את הסבל בתקווה שמישהו יעזור. האם זה עוזר? ממש לא בטוח.
צלם מקצועי יכול להביא תמונות הרבה יותר איכותיות מצלם חובב. הוא יכול לתפוס רגע בזמן, אווירה וחוויה, ובעצם ליצור דימוי חזק יותר שאולי ייכנס לאנשים עמוק לתוך הלב ויגרום להם לדרוש שייעשה משהו להפסקת הסבל שבתמונה. זה הכוח של הצלמים האמיצים האלה, שנכנסים לתוך התופת מרצונם החופשי. אני באופן אישי פשוט מעריץ את האנשים האלה, לי בחיים לא היה כזה אומץ…
